top of page
חיפוש

טרומסו- סקייראנינג ברוטלי בקצה העולם

אני חולף את קו הסיום. חלמתי על הרגע הזה ב4 שעות האחרונות. שעות בהן הרגשתי שאני סוחט כל חלקיק וסוג של אנרגיה מכל תא ועצב בגוף. אני מוצא עמוד נמוך ונשען עליו עם ידי וראשי. קולות משונים יוצאים ממני, הנשימה נעשית לא סדירה ואפילו מחרחרת, לא לגמרי ברור לי מה קורה, וגם לאיש הרפואה הנורווגי שבא לבדוק אם אני בסדר. ״אני בסדר״ אני נוחר בלחישה, ״אני רק בוכה פה רגע״. חווית סקייראנינג מרגשת.

לא בטוח שהוא הבין על מה המהומה, ״כולה״ 60 קמ על 4800 מטר טיפוס בשטח תלול וטכני. עם שפע של מקומות שאפשר ליפול למותך (ספרתי 18), ומכות גשם קפוא בדיוק ברגעים שקצת רחמים היו מתקבלים בשמחה. קצת פחות מ11 שעות של עבודה בפוקוס אינטנסיבי כמו שמעולם לא חוויתי. כל המתח שנצבר במירוץ, בהכנה ובתקופה הסופר עמוסה בחודשים שלפני קו הסיום, הכל יצא בנחירות והשתנקויות מאוד לא הרואיות מול קהל קטן של רצים ויקינגים וויקינגיות שנראו כאילו חזרו מאימון אינטרוולים חביב בפארק.

אני כושל, מחפש מקום לשבת ולהתחמם, אוסף בדרך שקית חמה מלאה באורז ובשר צבי (סליחה במבי, הייתי במצוקה). מתיישב בלובי המלון ועושה סריקת מערכות. אני מותש. אין לי כאבים איומים אבל מרגיש שכל מערכות הגוף שלי מיצו את כל האנרגיה שלהן. מציין לעצמי שאני יושב כבר 20 דק ועדיין מתנשף. מה קורה לי?


להמשך קריאה:




13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page