top of page
חיפוש

מונטה רוזה סקיי מרתון- ריצה שהיא עבודת צוות

אלגנטי זה לא...

....אם עד ההגעה לפסגת מונטה רוזה היינו מטפסים איטיים ומחושבים- מכאן ועד למטה הפכנו לילדים שעוברים ממתקן למתקן בלונה פארק פרוע ועצום. יש שתי דרכים לרדת מהפסגה: 

  1. המקצוענים בעמידה – תוך מעין סקי על הנעליים.

  2. אנחנו – יושבים, עכוז על השלג, הרגליים פשוטות קדימה בניסיון נואש לווסת את המהירות, תוך מלמול תפילה ששום דבר כואב לא מתחבא בשלג.

 







המהירות שגלישה בישיבה- מייצרת כל כך גבוהה, שבשלב כלשהו רסס השלג שמורם מהרגליים מסתיר את שדה הראיה לגמרי. כל הפתגמים על מדרון חלקלק וכדור השלג נעשים פתאום מוחשיים מאוד. רק שעכשיו אתה הכדור. חשבנו שזה יהיה מהיר ומצחיק. אבל זה היה איטי ופתטי. 

הנוהל היה כך: אני יושב על השלג ואוסף מהירות בלתי חוקית, לקראת העגינה אני מנסה להאט את עצמי עם הידיים על החבל והקרמפונים בשלג. מה שבדיעבד קורה זה שהרגליים ננעצות בשלג הרך, אני מתהפך עם הראש למטה, רק כדי לראות גוש רסס חמוש בחניתות קרבון וקרמפונים משוננים טס אלי במהירות, מתנגש בי ומסבך את שנינו בפלונטר ירוק של חבל טיפוס (היי עידו). גם בפעם הרביעית לא הצלחנו לעשות את זה אלגנטי יותר… במשך כל הזמן הזה עוברת לי מחשבה אחת- אני לא הולך להיהרג כאן, אבל כל תוצאה עצובה אחרת היא הגיונית בהחלט.

 

 

לבסוף, כושלים בתחתית החבל והקיר פגשנו חבורה של מדריכים אלפיניים שהוצבו שם כדי לוודא שכולם מגיעים למטה בחתיכה אחת (די מפליא שזה היה עדיין מצבנו), אמרנו להם בהתנצלות ״ Not very elegant, we know” והם חייכו בסלחנות השמורה לפגישה עם לבנטינים מגושמים והלומי נפילות, Nobody does it elegant”. תודה על השקר הלבן כשלג. אנחנו מעריכים את זה.


12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page