מירוץ הרי הגעש 2023

הרוח הספורטיבית ששורה על מרוץ הרי הגעש ובכלל על מרוצי שטח, ממש מרגשת. תחושת הרעות שנוצרת באירועים האלו היא מיוחדת ואותנטית לגמרי. יניב שושן רץ בקור מקפיא של רמת הגולן ונהנה מכל רגע שהטבע וחברים למסלול יודעים לספק.

שמונה קילומטר לסיום נועם ואני מרגישים את הסוף מתקרב, זה לגמרי הזמן ללחוץ, שנינו בערך באותה מהירות ורצים כבר כמה קילומטרים ביחד, מחליפים הובלה. מאזינים אחד לנשימה של השני, כדי להעריך את רמת המאמץ בעליה, ואת קצב הצעדים בירידה. כן, זה סוג משונה של אינטימיות.

כל פעם שאחד נעקף על ידי השני, הוא מעודד ״כל הכבוד! חזק אתה!״ בהערכה אמיתית. נועם רץ מהר ממני בירידות, הן לא מאוד טכניות והוא מהיר וחזק, בעליות אני לא נותן לו לברוח, אבל צריך לעבוד מאוד קשה בשביל זה. ואז קורה משהו קטן, שמזקק לי את החוויה הספורטיבית הזו.

אני מסיים את הג׳ל האחרון שלי, זה ששמרתי לקילומטרים האחרונים ומנסה להכניס אותו לכיס המכנסיים, תוך כדי ריצה מאומצת בעליה סילעית. אני מפספס את הכיס והג׳ל נופל על הריצפה. ״שיט״ אני פולט, עוצר את הריצה וחוזר אחורה לאסוף את הג׳ל. נועם, למרות התחרות, עוצר ומסתובב ובדאגה שואל ״אתה בסדר? נפצעת?״

זה יהיה עוד אחד מהרגעים האלו, שהרוח הספורטיבית ששורה על המירוץ הזה, על מירוצי מרתון ישראל ואתם יודעים מה, על מירוצי שטח בכלל, ממש מרגשת אותי. תחושת הרעות שנוצרת באירועים האלו היא מיוחדת מאוד, ואותנטית לגמרי.

מרוץ עם זינוק קפוא

חזרה לקו הזינוק. מוקדם בבוקר וקר מאוד. באזור מעלה אחת. הרוח מקפיאה אותנו לאיזור ה מינוס 1. השלוליות על האביטל – ההר הראשון שטיפסנו עליו, קפואות. לבוש הרצים מסביב מספר על ההתלבטות אל מול מזג האוויר. בין מעילים וציוד חורפי לבין גופיות ומכנסונים, כל אחת ואחד לקח את ההימור שלו על התפתחות היום. 

בגדול אפשר להמליץ בתנאים כאלו, של מירוץ קר, יבש, מהיר ולא ארוך מידי, על התאמת הלבוש לעצימות הריצה. מי שמתכוון לרוץ מהר וחזק, יכול להסתפק בכפפות ובאף להגנה על האוזניים (זה מה שאני בחרתי). כפות הידיים והאוזניים הן הראשונות שהגוף מוותר על מאמצי החימום שלהן ולכן סובלות ראשונות מקור. מי שלוקח את הזמן שלו, עוצר לצלם ונהנה מקצב דיבור, טמפ הגוף שלו לא תעלה כל כך וכדאי לו שיגן על עצמו טוב יותר.

למירוץ הגעתי עם רצון ״לבחון את הכושר״. שזו דרך מעודנת להגיד, ״לתת בראש״ וזה גם מה שביקשתי מהמאמן שלי לתדרך אותי. אז הוא אמר באנגלית במבטא איטלקי: ״תתחיל עם הקבוצה החזקה ותנסה להחזיק אותה…. ואם לא אז תעשה את המירוץ שלך״.

אז בזינוק התחלתי יחסית חזק, די מהר התחילה העליה להר אביטל, מספיק מתונה שאפשר לרוץ את רובה, פה ושם עובר להליכה מהירה, מדלג בין שלוליות קפואות, על רקע טנק ממלחמת יום כיפור שקפא בזמן ועדיין צופה על העמק. בוחן את מצב הרגליים, הרוח, הריאות. מגיע למסקנה שזה בהחלט יום מתאים לנסות לדחוף חזק, אבל את הדבוקה הראשונה אין מצב שאצליח להחזיק.

בשיא הגובה של האביטל מחכה תחנת מים. אני ממלא את הפלסק 500 מ״ל שאני מחזיק ביד, התחנות קרובות והיום קריר. חצי ליטר בהחלט מספיק בין התחנות ולא צריך ווסט. איזה כיף. ירידה ראשונה, מעט תלולה, אני נותן לרגליים להתגלגל ולפתח מהירות, קצת אבנים שצריך לשים לב אליהן, אני נעקף ע״י בחור חייכני בחולצה ירוקה ורגליים חזקות. עוד ניפגש בהמשך.

בין מישורים לטיפוסים

מישור ארוך בדרך להר יוסיפון, תל בודד ודי תלול. שביל רחב ונוח, זרוע שלוליות פה ושם. מרחוק אני רואה את האישה הראשונה, עדי. בצעדים קלילים גומעת את המרחק, אנחנו רצים קצת ביחד, מקשקשים על חברה משותפת שמתאמנת אצלי. נראה שהיא מתנערת קצת כשאני עובר לידה, לא מוותרת לי ומאיצה במעלה התל. אני שם לב שהיא לא עוברת להליכה, וממשיכה לרוץ בצעדים קטנים במעלה התלול. אני לעומת זאת יודע שעדיף לי לעבור להליכה מהירה, בקטעים כאלה. אני שם ידיים על הברכיים ודוחף אותן אחורה חזק בכל צעד. זה מאפשר לי ללכת בצעדים מהירים וגדולים ולשמור על קצב דומה לקצב ריצה, אבל בדופק נמוך יותר ותוך הפעלת שרירים אחרים. 

בפסגת היסיפון מחכה תחנה נוספת. הפסגה חשופה לרוח חזקה וקרה ואנחנו לא מבלים בה יותר מכמה שניות. משם כביש אספלט יורד חזרה לרמה. אני מנצל אותו כדי להרוויח חזרה את הזמן שאבד בעליה ורואה שחולצה ירוקה פגש חבר והם מנהלים שיחה שוטפת, בעוד אני נאבק לשמור על קצב נשימות ודופק סביר. מציין לעצמי שיש להם יכולת אירובית מרשימה ויהיה לי קשה להשיג אותם.

מעבר מים, מעין נחל חוצה את השביל, הצמד שלפני מתעכב כדי להירטב כמה שפחות, אני מוותר על הניסיון וכמעט קופץ ראש כדי לא לאבד זמן, לשמחתו של הצלם שאורב בצידו השני של הפלג. אני מדביק את הצמד לפני מעבר בקר. האחד אומר לשני- ״אמרו לעבור בהליכה ולא בריצה״, בדיוק כשאני לצידם ושומע אותם, ואני שואל ״מי זה אמר לכם דבר כזה״ הם מסתכלים עלי וצוחקים, ״אתה!״ זה נכון, בערבים שלפני המירוץ העברתי תדריכים בזום ופיזית במרום גולן, ודיברתי ספיציפית על מעברי הבקר החלקלקים, זו סכנה אמיתית לנסות לרוץ אותם, רץ שניסה לקפוץ מעל מעבר כזה, גילה שהם יעילים גם לעצירת בני אדם.

מכאן המסלול פונה צפונה, רוח פנים חזקה מאיטה אותנו כאילו היינו בעליה. אני חושב לעצמי שאחרי כל התדרוכים על המטאורולוגיה, הייתי יכול לנתח את כיוון הרוח ולהכין את הרצים לרוח חזיתית מאתגרת כזו. בחלק הזה, השטוח והארוך,  רצי הכביש מתעלים, והזוג שלפני הולך ומתרחק וגם כמה מתקרבים אלי מאחור. אני לוחץ לפי התדריך- לא all out, אבל זון 3 גבוה, שומר על הנשימה רגועה ועל הרגליים במצב טוב. זו הליכה על קו דק, לרוץ הכי מהר שאתה יכול לתנאי השטח מבלי לעבור סף מאמץ שיגרום לך להאט בהמשך המירוץ.

מריחים את הסוף- אבל זה עוד לא נגמר

הקילומטרים האחרונים של המירוץ השנה הם המאתגרים ביותר, שדות שנראה כאילו לא הלכו בהם מאז המירוץ בשנה שעברה. זרועי סלעים מתגלגלים המסתתרים בין העשבים, שבילי יער מרוצפים גזם טרי, צינורות השקיה חוצים את הנתיב מלמטה וענפי עצים נמוכים מלמעלה. בשטח הזה אני מתעורר, הוא מצריך תגובות מהירות, תכנון נתיב מדויק. איפה כדאי לשים את הרגל? האם הסלע הזה יזוז? מתי כדאי לקפוץ מעל המכשול ומתי להשתמש בו כמדרך? 

הזוג המהיר מתקשה כאן, הדופק שלהם עולה והסלעים זזים מתחת לרגליים שלהם ומאיטים אותם. יתרון הכושר שלהם מתקזז עם השטח המורכב, הדופק שלהם עולה ונועם ואני עוקפים אותם. שטח טכני- כזה שאינו יציב ודורש שינוי תנוחת ריצה בכל צעד ותכנון מהיר של המסלול, הוא רכיב שצריך להתאמן עליו הרבה לקראת מירוצי שטח. רצים עם ניסיון בשטח כמעט ולא יאטו בשבילים מסוג זה, וחשוב מזה, יצליחו לשמור על יעילות אנרגטית, כלומר לא להישרף. ואכן אנחנו רואים שהם מצליחים להתמודד גם עם רצי כביש מהירים בהרבה, במירוצים מסוג זה.

המרוץ עוד לא נגמר – Push Push Push

״בשעה האחרונה״ אמר המאמן ״Push push push". המנטרה הזו אצלי בראש כשאני רואה אתה ההר האחרון. מעבר לו קו הסיום. זה הזמן שלך.

חציית כביש אחרונה ואנחנו ממש למרגלות הבנטל. כאן המסלול שונה משנה שעברה, ובמקום לטפס לפסגה האחרונה מיד, אנחנו גולשים לתחתית לוע הר הגעש- מסביב מתרוממים קירות גבוהים, אנחנו ממש במכתש, לא הייתי פה מעולם, זה מראה מרשים מאוד. נועם עף קדימה בירידת האספלט ומנופף לי ביד לשמור איתו על המהירות. לא, זה מהר לי מידי.

שמחת הירידה מתחלפת די מהר לעליה, אנחנו מטפסים החוצה מהלוע עדיין על אספלט, כרמים סטייל טוסקנה מסביבנו, מדרונות דשא ירוקים סטייל האלפים בזווית העין, רק האוטובוס הצהוב של המועצה שדוחק אותנו לשוליים מזכיר לנו שאנחנו עדיין בישראל.

עליה יריצה (שאפשר לרוץ) וארוכה היא אחת האתגרים הקשים לכל רץ. המטרה היא למצוא את רמת המאמץ המדויקת, שתביא אותך לסוף העליה, ובעצם לסוף המירוץ הכי מהר שאפשר. קל להתפתות פה לקצב גבוה מידי שישרוף אותך מהר מידי. קל לנסות להתחרות באחרים ולעשות טעויות, זה הזמן להקשיב פנימה, ולהיות קווול.

אני שומר מרחק בטוח מאחרי נועם- הוא לא נשרף, וגם אחרי התחנה האחרונה כשאנחנו פונים לשביל עפר שמטפס על ההר, הוא שומר על קצב חזק. השביל מתמלא ברצי המקצים הקצרים יותר. ללא ספק הם נהנים מהמירוץ בצורה אחרת. מנהלים שיחות עמוקות על המצב, ועל הנוף, ועל החיים ונראה שהם מבלים נהדר. אנחנו שנינו על סף היכולת שלנו, מזגזגים בזרם המעפילים.

באמצע העליה נועם פוגש חבר בחולצה תכלת שמעודד אותו לרוץ מהר. לעזאזל, זה עובד, ושניהם מתרחקים לי. אני כבר חושב שזה אבוד, לא מצליח להשיג אותו ועכשיו גם העידוד החברי הזה ממש לא עוזר לי. להישבר? לוותר על התחרות איתו? יש לי תירוץ טוב? מחשבות אפלות זוחלות לריאות ולארבע ראשי. אנחנו בשיא הגובה של השביל, מכאן יש קילומטר מישורי ומשם טיסה למטה לקו הסיום. הנוף נפתח מסביב, אני שומע את המוזיקה?

להתמוטט על קו הסיום

״רוץ הכי חזק שאתה יכול בסוף״ אמר רוברטו בקול גבוה ומתנגן ״עד שתתמוטט על קו הסיום״. זה הזמן, תרים את עצמך. אני נשען קדימה אל מול הרוח ומאיץ ככל יכולתי, עוקף את נועם וחבר שלו תכול החולצה, נדמה לי ששומע מהם ברכת ״בהצלחה״ אחרונה ועובר למוד התאבדות מלא. לא שומר על דופק, לא על הרגליים, לא על הנשימה. הכי מהר שאני יכול לסבול. ואני סובל.

האתגר הרציני עכשיו הוא לנווט בין הרצים הרבים על השביל הצר, אני פשוט צועק להם כל הזמן: ״סליחה! סליחה!! סליחה!!!״ ולפעמים ״זוזו מהסינגל!!!״ בירידה לכיוון הקיבוץ אני טס בצורה בלתי אחראית תוך שאגות, ומשועשע מהגערה המתבקשת שאחד מהרצים מטיח בי בידענות ״אל תרוץ! זה מסוכן!! זהירות!!!״. האמת, צודק.

הסינגל האחרון ביער, כנראה שאני עושה מספיק רעש כי אנשים זזים מהסינגל ספק משועשעים ספק מפוחדים מהשעטה שלי, חלקם בפנים מזועזעות וחלקם מחייכים ומעודדים. אני לא הראשון שמגיע אז הם כבר הבינו את הרעיון הכללי של המשוגעים שמתפרעים בירידה. חובר לאספלט בתחתית הסינגל, מכאן 200 מטר של עליה הורסת לקו הסיום. 

אני רואה לפני רץ שנראה כחלק מהמקצה שלי ומחליט לעקוף אותו עד לקו הסיום, כשאני חולף על פניו אני טופח על גבו בעידוד. אין לי אוויר למילה טובה. 20 מטר לקו הסיום אני רואה צל מתקרב אלי מאחורה, נועם? לא! לצל אין כובע כמו לנועם. מסובב את הראש. העידוד שלי עבד (שיט!) והבחור שנראה כמו מרתוניסט אולימפי עבר לריצה מסחררת, אני נותן שאגה ומנסה להאיץ עוד קצת. לא, אין לי סיכוי עליו, הוא משיג אותי בעשירית שניה בסיום. אבי מלסה! אתה מלך!

שנינו מתחבקים על קו הסיום, בעיקר כדי לא ליפול. ורד המקסימה ממרתון ישראל עונדת לנו מדליות וצוחקת מהדרמה הקטנה שלנו. אני הולך לשבת על סלע. הרגליים לא מחזיקות יותר. ״להתמוטט על קו הסיום״. צ׳ק.