SKYRACE des Matheysins- גן עדן למעגלי פינות

יש מעט הזדמנויות בעולמנו שקיצורי דרך מומלצים, מותרים או מקובלים חברתית. אבל בספורט הסקייראנינג זה חלק מחוקי המשחק. השביל מפסגת הר התבור (הצרפתי) מתפתל לעמק בירידה כמעט רצופה של 1400 מטר. אבל פיתולים מנומסים הם לא לטעמם של סקייראנרים. הם מעדיפים ישר למטה.

הרצים שלפני כבר סמנו את הקיצורים והיישורים בסימני רגליים על האבנים ואחכ על הדשא ביער. והירידה התלולה והמפותלת של 30%, שהיתה מקבלת בישראל אותות גבורה של ירידה תלולה ומסוכנת, הפכה תחת נעליהם המשוננות לקו כמעט ישר בשיפוע של 49%-40%. בשיפוע הזה, על אדמה חלקה ובוצית, הנעליים כבר לא באמת אוחזות.

אתה מוצא את עצמך במצב של החלקה, קפיצה, מעידה, כמעט נפילה, אימה, השלמה עם חוסר השליטה והיסחפות לטירוף. באיזשהו שלב כשירדנו מקו העצים, והאבנים החדות של קו הרכס התכסו בשכבה עבה ורכה של אדמה ודשא, כבר לא היה טעם לקחת את הפניות החדות של השביל. ברגע שראינו את ה״קומה״ הבאה, הנמוכה יותר  של השביל, פשוט החלקנו על הדשא למטה, ספק על הרגליים, ספק על הברכיים, ספק על המכנסיים, כפות ידיים על האדמה בצידי הגוף. פוגשים את השביל מחדש בקפיצה וחוזרים לרוץ עליו ולחפש את הקומה הבאה.

השביל המסומן בדגלונים ורודים שבולטים דרך העצים והערפל וגם הרצים שלפנינו מאפשרים לנו לזהות את ההמשך ולהמציא מסלולים חדשים תוך ריצה מהירה.

ירידה היא אומנות מנטלית

הדופק מהיר כמו בעליה לפני שעתיים, העיניים קוראות את תנאי השביל, מחפשות סימני רגליים לקיצור הבא. מערכת העצבים מנטרת את שרירי הרגליים. עוד כמה זמן אוכל לדחוף ככה בירידה לפני שיתחילו התכווצויות הנובעות ממאמץ חריג לאורך זמן?

למרות אימוני ריצה וכוח שניסו לדמות תנאי מירוץ ולהכין את הגוף ככל האפשר, זה לא מצב שאפשר לתרגל בבית. שעה וחצי רצופה של ירידה תלולה ומהירה, אין למצוא בישראל בשום מקום, והליכונים בירידה קשה מאוד למצוא.

מכל מה שההר הכין לנו היום, והוא הכין הרבה, מהירידה הזו הכי חששתי. מגיעים אליה עייפים פיזית ומנטלית, והיא דורשת הכל. את כל סיבי השריר, את כל האנרגיה הזמינה ובעיקר את כל הריכוז. כל טעות קטנטנה בהנחת הרגל, תגרום לנעל לקבל זווית שתהפוך במאית שניה לנקע- כמו בעשרות פעמים שקרו לי בשנים האחרונות מאז שהתחלתי לרוץ בשטח. טעות קצת יותר גדולה תפעיל על שרירי הברך או האגן. כוח פתאומי שהשרירים העייפים לא ערוכים אליו, מה שיגרום לנזק הורס יום, ואולי הורס עונה.

מה שנותר זה להיזכר בכל הדברים הטכניים שאתה יודע, צעדים מהירים וקלילים, העדפת החלק הקידמי של כף הרגל, סריקת השביל רחוק קדימה, המנעות משורשים רטובים וחלקים, קפיצה מעל מכשולים שלא כדאי לגעת בהם. מפעם לפעם אני בודק שאני נושם. מרוב ריכוז הנשימה נעשית שטוחה ומהירה, והגוף מצידו נכנס למצוקה. אני משחרר את הידיים והכתפיים ומוציא כמה נשיפות CO2, כדי לחזור לנשום עמוק ויעיל. 10 מעלות בחוץ והזיעה נוטפת ממני כמו בסאונה, בשל הלחות ביער, המאמץ והריכוז.

מזכיר לעצמי לשתות ולאכול. יש לי עוד 800 מטר אנכי לגלוש עד לכפר שבעמק, ואני חייב לתחזק את המכונה. מוציא ג׳ל שהכנתי בהישג יד בתחילת הירידה, זה לא הזמן להציץ בציוד, ושותה משני הפלסקים בצידי הווסט, לצורך איזון.

מהדק שוב את הווסט שלא יזוז בקפיצות. זהו, ידיים פנויות, ציוד מהודק, 30 גרם פחמימות מתפשטות במחזור הדם ובדרכן לשרירים ולמוח, חוזרים לטירוף. השביל נעלם לרגע, הדגלון הבא תקוע בתוך שפוכת של דרדרת רחוק מתחתי, רסק אבנים שנשפך מההר, והפך למשטח חסר אחיזה, מעין דיונה עשויה אבנים.

כאן יש רק דרך אחת להגיב, אני פונה ישר למטה וממשיך לרוץ במהירות, נוחת על העקבים שננעצים בדרדרת ומייצרים אפקט של סקי. שכבת האבנים מחליקה מתחתי בצליל של זרם חצץ הנשפך ממשאית באתר בניה. אין טעם להאט או לעצור, האבנים קטנות והשיפוע חד מדי, אפשר רק להתמסר לגלישה הזו.

ריקוד במורד השביל

זה כבר נעשה מצב מנטלי, התגעגעתי אליו, לזון הזה, שאני מחפש בכל מקום כבר שנים. בסקי, באופנועי שטח, בטיפוס מצוקים גדולים, בצלילה חופשית. באיזשהו שלב הוא מגיע. המחשבה מתנתקת מהגוף, מלווה אותו במרחק בטוח, כאילו אתה מסתכל על עצמך רץ, במעין אדישות, מתמסר כולך למצב שאתה שרוי בו, ללא מחשבה וחישוב.

[רישום]

הגוף מצידו נע ללא מאמץ קוגניטיבי או ריגשי. מגיב לתנאי השטח כאילו היה שם אלפי פעמים. הפחד הופך לריכוז, הרצון להגיע לקו סיום מומר לאהבת הזרימה. אין לי מושג כמה זמן זה יקח והאמת שלא ממש אכפת לי. פתאום אני מרגיש קל יותר, משוחרר מרצונות או חששות. השביל ואני מאוחדים בריקוד. הוא לא אוסף של מכשולים יותר, כמו שהיה בשעות האחרונות, הוא הפך לנתיב של זרימה. מציע לי תרגילים יפים בשיווי משקל, מאפשר לי מספר פתרונות לכל בעיה ומיד מציע את הבאה בתור. צליל המעיל שמתנפנף ברוח הריצה וההר, צעדי בבוץ, צעקות עידוד רחוקות, ציוצי ציפורים שהאוזן הישראלית שלי לא מזהה, שלרגע נשמעים לי כמו צלצולי טלפונים. האוויר העובר בריאותי, המים המשקשקים בפלסקים, הכל מולחן ליצירה מוזיקלית, פס קול של הסרט בהילוך מהיר שאני אורח בו לרגע.

אני מאושר. איך הגעתי לכאן?

קאט אוף עצבני

הוזנקנו מכפר קטנטן בשם Le Honore באלפים הצרפתיים למירוץ Skyrunning  בשם Skyrace des Matheysins.

אמרו לנו שיש קצת שלג על ההר, אז לקחנו כפפות ומעילי רוח. אבל לא תיארנו לעצמנו כמה מגוון ועשיר יהיה המסלול. את העליה החדה לקו הרכס כ 1500 מטר מעלינו עוד תיארתי לעצמי. אך מיד כשעלינו לרכס פגשה אותנו רוח קפואה, ערפל סמיך ושדות שלג הולכים וגדלים. מעברי מזג האוויר הזה מצריכים עבודה נכונה עם ציוד. ברגע שנעשה קריר יותר, שמתי כפפות, ואחכ סרט ראש. כשעלינו ונחשפנו לרוח, מיד לבשתי מעיל רוח. הגוף רטוב מזיעת העליה דורש הגנה מידית לפני שהקור יתחיל לכבות איברים וחושים. 

תחנת הריענון השניה היתה קאט אוף של 2:10 שעות. אחת מההגבלות הקשות בסבב המירוצים העולמי. טיפוס של 1300 מטר אנכי על 11 קמ אופקי בזמן כזה הוא אתגר שמצריך הכנה ספציפית וניהול מאמץ בזמן אמת. הסוד כאן הוא לשמור על דופק מוכר ונוח- זון 3, ולשים לב שלא שורפים את הרגליים. עבודה נכונה עם מקלות ריצה מועילה מאוד, מורידה עומס מהשרירים ומאפשר תנועה זקופה יותר, וכך מקלה על הנשימה ועל הגב. את המקלות מקפלים במהירות בקטעים הטכניים בהם ידיים פנויות הן הכרח.

רכס אלפיני קלאסי

הרכס עצמו הוא דוגמא קלאסית לשטח אלפיני טכני. מדרגות סלע בגובה של 30 מטר שמצריכות ירידה על חבלים בכוח ידיים. בשל האחיזות הרגליים הרטובות. מדרונות שלג תלולים וארוכים עליהם גולשים על הישבן,  או ב״סקי נעלי ריצה״. כשאפשרי והמדרון מתון, רצים על האדמה המושלגת. כל צעד חשוד כבור אליו תשקע הנעל ומתחת לשלג נחבאים סלעים המפתיעים את כפות הרגליים ומקשים על בניית קצב אחיד. כאן שומרים על צעדים מהירים וידיים משוחררות כדי לשמור על שיווי משקל ולא לשקוע וליפול.

את המדרון המושלג הבא כבר צריך לטפס, להעזר במדרגות שנוצרו מצעדי הרצים שלפניך, ולמשוך את חבל הבטיחות שמונע גלישה לא רצויה מאות מטרים מטה, ולא לשכוח לחייך לצלם, כמובן. הרמת הרגליים למדרגת השלג הבאה נעשית קשה עם הזמן. אנחנו לא רגילים לטפס מדרגות גבוהות מאוד, ושרירי המותן מתחילים להתלונן. שווה להתאמן על זה, רשמתי לעצמי…

משם ממשיכים לסכיני סלע, תהומות משני צידם (תודה לאל שהערפל מסתיר את גובה הנפילה). אני מרוכז בצעד הבא. לא משנה מה אורך הנפילה, הצעד הוא אותו צעד, יעיל ובטוח. זה החוק בהרים. תסתכל רק לאן שאתה רוצה להגיע, כל פעם שלושה צעדים קדימה. אין שום טעם בהצצות או מחשבות על האלטרנטיבה.

ואחרי כל היופי הפראי הזה. רכז-רכס הררי ישר לעורק הראשי. מגיעה הירידה הגדולה. ואז אתה מבין - החימום הסתיים. המירוץ התחיל…

https://www.youtube.com/watch?v=i2JDfMENDSU&ab_channel=Skyrunning

תעודת זהות

•  מרוץ: Skyrace des Matheysins

• נתונים טכניים:   25km / 1930 mt 

• גובה מקסימלי: 2400 מטר. פסגת הר תבור Tabor. 

• מיקום גאגרפי: Le Honore, צרפת. 

• מתי: נערך בדרך כלל במאי. באותו סופ"ש עוד 3 מירוצים, ממרתון הרים ועד מירוץ ילדים. 

• מסלול

יניב שושן